<h1>ספר החינוך מצוה י"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לקדש הבכורות, כלומר שיהיו כל הוולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה בין באדם בין בבהמה הזכרים קודש לשם, שנאמר [שמות י"ג] קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ודווקא בהמה, דהיינו שור וכשב ועז, אבל לא חיה, ומכל בהמה טמאה חמור לבד במצוה זו. ועניין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר הרי זה קדש, וחייבים לתת אותו בכור לכהנים ויקריבו חלבו ודמו על המזבח והם אוכלים הבשר בירושלם. ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מיטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. ובחוצה לארץ שאין לנו מקדש נועל דלת בפניו ומת מאיליו, כדעת קצת המפרשים. ומהן שיאמרו שממתין לו לעולם. ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, וכחולין הוא נחשב, וכמו שכתוב [דברים ט"ו], הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה בהלכות בכורות שלו [ספ"ה]. ובכור אדם ופטר חמור נפרש עניינם במצוות הפדייה שבכל אחד בעזרת השם, והם בסדר זה עשה ח' [מצוה כ"ב] ובסדר ויקח קרח עשה ב' [מצוה שצ"ב]. משרשי מצוה זו שרצה השם לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו למען דעת כי הכל שלו ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם בחסדיו, ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם. דיני המצוה באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, וענין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואי זה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפין ישראלים או שותף גוי, ובאי זה ענין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דינו, וענין יוצא דופן, וטומטום ואנדרוגינס, ויתר פרטיו מבוארים במסכת בכורות. ונוהגת מצוה זו של קדוש בכור בהמה טהורה מדאורייתא בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה [תמורה כ"א ע"ב] מדכתיב [דברים י"ד] ואכלת לפני יי אלהיך... מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך, מקיש, וכו'. ומדרבנן אף בחוצה לארץ, ובזכרים ובנקבות בין ישראלים בין בכהנים ולוים. ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בעזרת השם. וזאת מן המצוות שחיובה בסבת דבר.
<h2>דף כו:</h2>
לקדש הבכורות, כלומר שיהיו כל הוולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה בין באדם בין בבהמה הזכרים קודש לשם, שנאמר [שמות י"ג] קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ודווקא בהמה, דהיינו שור וכשב ועז, אבל לא חיה, ומכל בהמה טמאה חמור לבד במצוה זו. ועניין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר הרי זה קדש, וחייבים לתת אותו בכור לכהנים ויקריבו חלבו ודמו על המזבח והם אוכלים הבשר בירושלם. ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מיטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. ובחוצה לארץ שאין לנו מקדש נועל דלת בפניו ומת מאיליו, כדעת קצת המפרשים. ומהן שיאמרו שממתין לו לעולם. ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, וכחולין הוא נחשב, וכמו שכתוב [דברים ט"ו], הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה בהלכות בכורות שלו [ספ"ה]. ובכור אדם ופטר חמור נפרש עניינם במצוות הפדייה שבכל אחד בעזרת השם, והם בסדר זה עשה ח' [מצוה כ"ב] ובסדר ויקח קרח עשה ב' [מצוה שצ"ב]. משרשי מצוה זו שרצה השם לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו למען דעת כי הכל שלו ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם בחסדיו, ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם. דיני המצוה באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, וענין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואי זה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפין ישראלים או שותף גוי, ובאי זה ענין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דינו, וענין יוצא דופן, וטומטום ואנדרוגינס, ויתר פרטיו מבוארים במסכת בכורות. ונוהגת מצוה זו של קדוש בכור בהמה טהורה מדאורייתא בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה [תמורה כ"א ע"ב] מדכתיב [דברים י"ד] ואכלת לפני יי אלהיך... מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך, מקיש, וכו'. ומדרבנן אף בחוצה לארץ, ובזכרים ובנקבות בין ישראלים בין בכהנים ולוים. ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בעזרת השם. וזאת מן המצוות שחיובה בסבת דבר.
